סבתא זלמה כותבת – 1919 – Hebrew Post for Yom Ha’atzmaut

לא מזמן נמצאו מכתבים ויומנים של סבתה של אבי – סבתא זלמה. רובם ביידיש או גרמנית, אך חלקם בעברית. אני מביאה כאן חלק מהדברים, ברוח יום העצמאות.

אחרי המלחמה המשפחה איבדה את כל רכושה וכספה והיה רעב גדול בלנינגרד. סבתא זלמה לקחה את שלושת ילדיה – סבי ושתי אחיותיו – דרומה, למקום בו יש יותר אוכל. היא מספרת על הנסיעה המחרידה, שבה אחת הבנות מתה. בעיירה הנידחת אליה הגיעו זלמה מצאה עבודה בתור מורה לפסנתר, והיו לה שתי תלמידות יהודיות בכיתה. לא ייאמן עד כמה היא התרגשה לגלות זאת, היא לא תיארה לעצמה שיהיו תלמידים יהודים בבי”ס למוזיקה! אך זו רק ההתחלה. אחת התלמידות הזמינה אותה למסיבת ט”ו בשבט חשאית שערכו כל יהודי העיר (40 במספר). בסופה  :

“הצעירים על הבמה פתחו את פיהם ובחשאי, בלחש ממש, החלו לשיר את “התקוה”. באמת, לו ראה אותם איש זר, אז יחשבם לשיכורים, כי קולם לא נשמע ורק שפתותיהם נעו וכאילו אל ליבם היו מדברים. תוכן השיר היה מורגש מתוך לחישה. כאשר הגיעו לחרוז השני נטפלה כל העדה בזמירת “עוד לא אבדה…” כולנו לחשנו את החרוזים הכי חביבים לנו. שתיקה גמורה סביבנו, דממת קודש. איש לא שמע את רעהו ורק המנגינה הפנימית הנובעת מעמקי נפשנו בלי להתפרץ כמו אנחה נעצרת, מילאה את כל האולם. כמו תפילה אחת חרישית ונשגבה חלפה לנו “התקוה” ההיא.”

באסיפה הכירה רופא שבפגישתם הבאה, בקונצרט שנתנה, העביר לה בחדר מלא אנשים תווים שביקש שתעבור עליהם – כשהתחילה לקרוא, גילתה עותק של הצהרת בלפור, שעד אז – 1919, שנתיים אחרי – לא שמעה עליה:

“‘ובכן מה תגיד אודות התווים?’ קמתי מעל הכסא אבל לא יכולתי להוציא אף הגה מפי. דבר מה חנק בגרוני. שאלתי רק “הייתכן?” “בלי ספק כן הוא” אמר “ובכן יום טוב לנו, מזל טוב, לכי לשלום” “תודה רבה” – גמגמתי – “שלום” ואצא החוצה”

“ובאמת, אחרי קראי את הצהרת בלפור בערב פסח ההוא ובתנאי חיים משונים של אז, לא יכולתי לשער אחרת, בלתי אם כי חרות ניתנה ליהודים לעלות ארצה כחפצם ומובן מאליו שכל העם מוכן ומזומן ושכבר התחיל קיבוץ הגלויות מכל אפסי העולם למולדת. השאלה היתה רק אחת: מתי יבוא תורנו אנו ברוסיה, מתי יותן גם לנו להצטרף להמוני העולים המאושרים? זמן רב אחרי כן עוד שאלו הילדים: “מתי תגיע השעה שעליה דיברת לנו בערב ההוא, כשהבטחת לנו לנסוע כלנו יחד אל ארצנו במהרה?” האמונה, כי הזמן המקווה לא יאחר לבוא, נתנה לכולנו אומץ רוח וחיכינו. לדאבוני, חמש עשרה שנה חלפו מאז ועד עתה. הילדים נעשו גדולים ומכבר שכחו את הבטחתי מאז. העם מחכה עוד לגאולה ומי יודע עד מתי עליו לחכות?…”

אמנם זה רק סיפור של משפחה אחת, המשפחה שלי, אבל הוא מייצג היטב את הדרך הארוכה שעשה העם שלנו מאז ועד היום.

חג עצמאות שמח!

Advertisements